משחקים אותה חברתיים

אדי מרפי ב- "Tower Heist". שבעה וחצי מליון דולר לתפקיד מגן החלשים.

מאז משבר הסאב-פריים ב- 2008, הוציאה הוליווד  מספר סרטים בעלי מסר כאילו חברתי. כזה שקורא תיגר על תרבות הקורפורייט והרווח הרבעוני לבעלי המניות. לא מדובר על סרטים חתרניים כמו אלה של מייקל מור אלא על פיצ'רים שמיועדים לקהל "הרגיל", ולכן אולי ראוי לשאול אם הוליווד לא משחקת כאן משחק כפול?

אחד הסרטים האלה הוא "The company men"  שמגולל את סיפורם של שלושה עובדים בכירים בחברת קורפורייט גדולה הנאלצים להתמודד עם פיטוריהם עקב קיצוצים בחברה. קווין קוסטנר משחק בסרט הזה בתפקיד זוטר יחסית של ג'ק, גיסו של בובי, הצעיר מבין שלושת המפוטרים ( שמגולם על ידי השחקן בן אפלק ). ג'ק הוא נגר בניין ודמותו מסמלת את אמריקה השפויה והעובדת של פעם. בשלב מסויים הוא תוהה מדוע מנכ"ל בחברה שבה בובי עבד, מרוויח פי 600 מפועל פשוט באותה החברה. "האם באמת המנכ"ל עובד פי 600 יותר קשה מאותו הפועל?", הוא שואל.

העניין הוא שגם קוסטנר, אפילו בתפקיד זוטר, ובוודאי השחקנים הראשיים בסרט (אפלק וטומי-לי ג'ונס) גם הם לא עובדים כל כך הרבה יותר קשה מפועל במספנה שמרתך לוחות פלדה כל היום. אני מתאר לעצמי שלהיות שחקן קולנוע זו עבודה מאוד קשה, אבל כשעושים את החשבון של ההכנסה המקובלת של שחקני קולנוע בכירים, משהו במשחק שלהם כדמויות של אנשים שמתלוננים על הפרשי שכר די מאבד מהאמינות שלו.

אני לא יודע כמה קוסטר הרוויח על "The company men", אבל לשם הדגמה, שכרו של אדי מרפי כשחקן הראשי בסרט "חברתי" אחר, "Tower Heist",  שעוד לא הוקרן בארץ, היה 7.5 מליון דולר. אדי מרפי שחקן מוכשר ונורא מצחיק, אבל האם הוא עובד באמת כל כך יותר קשה מפועל במספנה או אפילו ממני? שאלה טובה…

יש שחקנים בהוליווד שאני מאמין להם  שבאמת אכפת להם מנושאים חברתיים. ג'ורג' קלוני למשל. אני מאמין לו שבאמת אכפת לו ממה שקורה במזרח אפריקה. עובדה שהוא היה מוכן אפילו להעצר בשל כך. מצד שני, אני לא יודע כמה קלוני הרוויח, נגיד על ההשתתפות שלו בפרסומות של נספרסו, אבל אני די בטוח שאפשר להאכיל בסכום הזה כפר קטן בסודן, שלא לדבר על ההכנסות שלו מלהיטים כמו "אושן אילבן". מה שהשחקנים בהוליווד לא מבינים אולי, זה שאפילו אם הם תורמים חלק ניכר מהכנסותיהם לצדקה, זה לא ממש מועיל לעניי ורעבי העולם, כי  כל הכסף הזה שהם תורמים, חוזר בחזרה לטייקונים ששולטים במחירי הדגנים והסחורות האחרות. היה הרבה יותר מועיל שאנשים בעלי השפעה כה גדולה על דעת הקהל, היו אומרים שהם לא מוכנים לקבל שכר שערוריתי של מליוני דולרים לסרט, בזמן שיש בעולם כל כך הרבה אנשים שאין להם מה לאכול.

החיים זה לא סרט והוליווד זה לא פרויקט סוציאלי. ההמונים רוצים לקנות כרטיס קולנוע ולהנות משעה וחצי של אסקפיזם,  והולייוד גורפת באופן זה מאות מליוני דולרים לסרט. אבל גם המפיקים, הבמאים והשחקנים בעלי המודעות החברתית לכאורה צריכים לזכור שהדם בסרטים שלהם זה בסך הכל צבע, ומה שמשכורות הענק שלהם תורמות לו במציאות, זה שפיכה של דם אמיתי.

זה (עוד לא) פאשיזם

דרום תל אביב בוערת. חלונות מנופצים, אספסוף משולהב, אישה עם חולצה שרקום עליה "מוות לסודנים". זה נראה לא טוב, ואני מודה שגם התגובה הראשונית שלי הייתה, "קריסטלנאכט". אבל כשהבטן נרגעה קצת הראש נזכר שזה (עוד לא) עד כדי כך גרוע.

כשגרתי ברחוב פינסקר בתל אביב, הייתי מוציא כסף מהכספומט של בנק הפועלים בכיכר דיזנגוף. הייתי מוציא את הארנק מהתיק כבר ליד המזרקה של אגם וככה הולך איתו עד לכספומט. לפעמים אחד הזרוקים בכיכר היה ניגש אלי ובמקום לשדוד אותי רק היה ממציא תרוץ שהוא צריך כסף לאוטובוס. הייתי צוחק ואומר לו שאני לא נותן לו כסף לחומר והוא היה עוזב אותי בשקט. תל אביב, 1990, העיר הכי בטוחה והכי תמימה בעולם.

אבל עם ישראל רוצה להיות ככל העמים ותל אביב רוצה לשחק אותה ניו יורק. תל אביב לא יכולה להיות ניו יורק, פשוט כי היא קטנה מדי. חצי מליון תושבים זה לא מספיק כדי להיות ניו יורק, אבל לא צריך להתפלא שכשמנסים להיות עיר גדולה, חוטפים גם את כל המחלות של עיר גדולה.

אם נחשוב על מדרג של שנאת האחר, כזה שבו גרמניה הנאצית מקבלת דרוג 10, ואחווה ושלום בין כל העמים זה קו האפס, אז מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כנורמלי יהיה 3 בדרוג, ומה שראינו השבוע בדרום תל אביב יהיה ארבע וחצי. כלומר לא מדובר באיזו סטייה משמעותית מהנורמה שבה אפלייות והדרות הם מעשים שבשגרה במדינת היהודים, אלא יותר התפרצות של לחץ שהצטבר עקב אותה שגרה. זה עוד רחוק מלהיות פאשיזם. זו עדיין לא ההתנהלות המכוונת במעין כוונה פלילית של היטלר או מוסליני, שמגדירה איזה גזע עליון שאחד מאמצעי השליטה שלו באלה שהוא תופש כגזעים נחותים היא להפנות אותם אלה נגד אלה. יש כבר אצלנו כמובן לא מעט "הפרד ומשול" אבל ברמה של מקיאוולי ולא של הנ"ל.

זה לא אומר שהמצב לא יכול להתדרדר עוד. מה שאנחנו מגלים בשנים האחרונות הוא שאנחנו לא חסינים בפני האפשרות הזאת. הייתה אולי איזו צפייה שבגלל השואה והאנטישמיות, נוכל להשאר יפים ותמימים לנצח. כאילו העבר הנורא של עמינו באמת נותן לנוו איזו חסינות מוסרית. זה לא קורה, ומה שיקרה גם אם נצליח לעצור את התדרדרות הוא שנתחיל לקבל את הנורמליות שכל כך רצינו. נורמליות זה גם מולטי אתניות ואנשים במגוון צבעים, וזה גם כל הבעיות שנלוות למצב שבו אנשים נמצאים בשינוי ובתנועה, כולל המצוקה וחוסר הבטחון. יותר אי אפשר להסתובב שיכור בשלוש בלילה בפלורנטין, או להתמזמז על ספסל ברחוב צדדי.  ככה זה בעולם האמיתי. ברוכים הבאים.