מאז משבר הסאב-פריים ב- 2008, הוציאה הוליווד מספר סרטים בעלי מסר כאילו חברתי. כזה שקורא תיגר על תרבות הקורפורייט והרווח הרבעוני לבעלי המניות. לא מדובר על סרטים חתרניים כמו אלה של מייקל מור אלא על פיצ'רים שמיועדים לקהל "הרגיל", ולכן אולי ראוי לשאול אם הוליווד לא משחקת כאן משחק כפול?
אחד הסרטים האלה הוא "The company men" שמגולל את סיפורם של שלושה עובדים בכירים בחברת קורפורייט גדולה הנאלצים להתמודד עם פיטוריהם עקב קיצוצים בחברה. קווין קוסטנר משחק בסרט הזה בתפקיד זוטר יחסית של ג'ק, גיסו של בובי, הצעיר מבין שלושת המפוטרים ( שמגולם על ידי השחקן בן אפלק ). ג'ק הוא נגר בניין ודמותו מסמלת את אמריקה השפויה והעובדת של פעם. בשלב מסויים הוא תוהה מדוע מנכ"ל בחברה שבה בובי עבד, מרוויח פי 600 מפועל פשוט באותה החברה. "האם באמת המנכ"ל עובד פי 600 יותר קשה מאותו הפועל?", הוא שואל.
העניין הוא שגם קוסטנר, אפילו בתפקיד זוטר, ובוודאי השחקנים הראשיים בסרט (אפלק וטומי-לי ג'ונס) גם הם לא עובדים כל כך הרבה יותר קשה מפועל במספנה שמרתך לוחות פלדה כל היום. אני מתאר לעצמי שלהיות שחקן קולנוע זו עבודה מאוד קשה, אבל כשעושים את החשבון של ההכנסה המקובלת של שחקני קולנוע בכירים, משהו במשחק שלהם כדמויות של אנשים שמתלוננים על הפרשי שכר די מאבד מהאמינות שלו.
אני לא יודע כמה קוסטר הרוויח על "The company men", אבל לשם הדגמה, שכרו של אדי מרפי כשחקן הראשי בסרט "חברתי" אחר, "Tower Heist", שעוד לא הוקרן בארץ, היה 7.5 מליון דולר. אדי מרפי שחקן מוכשר ונורא מצחיק, אבל האם הוא עובד באמת כל כך יותר קשה מפועל במספנה או אפילו ממני? שאלה טובה…
יש שחקנים בהוליווד שאני מאמין להם שבאמת אכפת להם מנושאים חברתיים. ג'ורג' קלוני למשל. אני מאמין לו שבאמת אכפת לו ממה שקורה במזרח אפריקה. עובדה שהוא היה מוכן אפילו להעצר בשל כך. מצד שני, אני לא יודע כמה קלוני הרוויח, נגיד על ההשתתפות שלו בפרסומות של נספרסו, אבל אני די בטוח שאפשר להאכיל בסכום הזה כפר קטן בסודן, שלא לדבר על ההכנסות שלו מלהיטים כמו "אושן אילבן". מה שהשחקנים בהוליווד לא מבינים אולי, זה שאפילו אם הם תורמים חלק ניכר מהכנסותיהם לצדקה, זה לא ממש מועיל לעניי ורעבי העולם, כי כל הכסף הזה שהם תורמים, חוזר בחזרה לטייקונים ששולטים במחירי הדגנים והסחורות האחרות. היה הרבה יותר מועיל שאנשים בעלי השפעה כה גדולה על דעת הקהל, היו אומרים שהם לא מוכנים לקבל שכר שערוריתי של מליוני דולרים לסרט, בזמן שיש בעולם כל כך הרבה אנשים שאין להם מה לאכול.
החיים זה לא סרט והוליווד זה לא פרויקט סוציאלי. ההמונים רוצים לקנות כרטיס קולנוע ולהנות משעה וחצי של אסקפיזם, והולייוד גורפת באופן זה מאות מליוני דולרים לסרט. אבל גם המפיקים, הבמאים והשחקנים בעלי המודעות החברתית לכאורה צריכים לזכור שהדם בסרטים שלהם זה בסך הכל צבע, ומה שמשכורות הענק שלהם תורמות לו במציאות, זה שפיכה של דם אמיתי.
משא בן אלף מילים 