העל-מה והמוות

החגים מגיעים, ושוב מלהגים הכתבים והפרשנים בלי סוף. 40 שנה הם מספר עגול, מה שרק מוסיף שמן למדורת ההבלים. "עדויות חדשות נחשפות", פרשנים באים והולכים, אבל האמת הנושנה נשארת כשהייתה – הלקחים הנכונים עדיין לא הופקו.

אני יושב על המרפסת ומביט אל הרחובות הדוממים, שמתמלאים אט אט בילדים על אופניים. יושב ונזכר בשבת ההיא לפני 40 שנה כשהלכתי מוקדם בבוקר בשביל המוביל לחדר האוכל ושמעתי כמה חברות מדברות ביניהן על זה ש-"כבר הפלנו להם כמה מיגים".  היה משהו מוזר באוויר. תכונה חשודה ולא מתאימה ליום הכיפורים. יותר מדי כלי רכב על הכביש הראשי.

אחר כך באו לקרוא לאבא שלי. מישהו בא ואמר שהתקשרו למזכירות לחפש אותו. אמא שלי אמרה שהוא אצל אמא שלו בעפולה.

אזעקה

פחות משנה קודם לכן, בחורף 72, מוסה פלד קרא לאבא שלי. הוטלה עליו המשימה להקים אוגדת מילואים חדשה בצה"ל והוא היה צריך קצינים. הוא ביקש מאבא שלי לפקד על אחד מגדודי התותחנים של האוגדה. אבא שלי תמיד היה אומר, "אל תנדב ואל תסרב" וכך הוא עשה גם הפעם. ביקשו ממנו אז הוא הלך. הלך לחודשים ארוכים של מילואים. הקמת אוגדה חדשה זה לא דבר פשוט.

בקיבוץ ראו שהג'ינג'י מעפולה נעדר תכופות מהמשק, והחליטו לקחת לו את הבייבי שלו – בית החרושת לנעליים שהקים וניהל בהצלחה רבה. נתנו את הניהול לאחד מבני המשק "הוותיקים", ואבא שלי מאוד כעס. אני זוכר אותו אומר, "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת". הוא לא רצה להישאר בקיבוץ. אמא שלי הבינה אבל הסכימה מקסימום לעבור לקיבוץ אחר. אז ביום ראשון, ה-7 לאוקטובר היינו אמורים לעזוב את גבעת השלושה ולעבור לגבעת חיים.

אבל ביום שבת ה-6 לאוקטובר, בשתיים וחצי אחרי הצהריים הייתה אזעקה. המקלט הקרוב ביותר היה מקלט חדש שבנייתו נסתיימה רק מספר שבועות קודם לכן. כשרצנו במורד המדרגות עמד באוויר ריח של בטון טרי. אני לא זוכר כמה זמן ישבנו במקלט אבל כשיצאנו, יצאנו לעולם אחר.

גולדה

אני מסכים עם אלה שאומרים שמבחינה צבאית, מלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון מזהיר של צה"ל. ניצחון שזכינו בו למרות תנאי פתיחה בלתי אפשריים, בזכות גבורתם העילאית של חיילי צה"ל ומרבית מפקדיו. אבל זה היה ניצחון מיותר במלחמה מיותרת שלא הייתה אמורה לפרוץ. ניצחון מיותר הוא בעצם הפסד. הוא פצע עמוק שנפער בזיכרון הקולקטיבי ומותיר צלקת שלא תיעלם לעולם. ניצחון מיותר הוא הטראגי שבהפסדים ואת זאת ראיתי על פניו של אבי כשחזר מהמלחמה שבה הוא, כמו אלפי מפקדים אחרים, היה צריך להמציא מחדש את מנהיגותו, תורת הלחימה שלו, ואפילו קצת את עצמו. אבל כשהוא חזר מהמלחמה אל אותה ישראל של אותה ממשלה, לא היה קץ לאכזבתו. השבר הגדול של מלחמת יום הכיפורים לא נשבר בשדה הקרב אלא בשיממון של פרוטוקולי וועדת אגרנט ובוודאות אי הפקת הלקחים שעלתה מהם.

אני יושב על המרפסת ורואה כיצד מעבר לרחוב הולך ונבנה בית ספר על שם גולדה מאיר. פניה של הגברת הזקנה ממילווקי הם פני המחדל. אשמתה של הגברת מאיר במחדל היא משולשת: חלקה הראשון הוא בעיוורנה המדיני, חלקה השני הוא בהערצה המטומטמת שלה למשה דיין שמנעה ממנה לסלק אותו מתפקיד שר הביטחון ברגע שהחל להפיץ את נבואות השחור שלו על "חורבן בית שלישי", וחלקה השלישי היא בהתנשאות המחוצפת שלה על חלק גדול מאזרחי המדינה שבראש ממשלתה עמדה, הרי הם "הלא נחמדים". שלושת החלקים הללו שזורים זה בזה.

המרה השחורה שאליה שקע דיין בימים הראשונים של המלחמה חשפה את הקונספציה ושברה. דיין סבר שהיות ומדינות ערב יודעות שאין בכוחן להשמיד את ישראל, הן לא ייצאו למלחמה נגדנו וזו הייתה הקונספציה שבה שבה את גולדה. בפועל הסורים והמצרים בסך הכל רצו להחזיר לעצמם את הגולן ואת סיני וממילא החזיונות האפוקליפטיים של דיין היו מיותרים. האווירה הכלכלית חברתית ששרה בארץ עזרה להגביר את תחושת הפניקה והחרדה הקיומית. "הלא נחמדים" נשלחו למלחמה עם עוזי ואוכל ווזווזי, להיות בשר התותחים של אסטרטגיה צבאית שגויה. בישראל שגולדה כה התגאתה בחוזקה,  החולשה החברתית הפכה לטראומה צבאית. דור שלם של צעירים חזר הביתה לאחר שהקריב כה הרבה וגילה שמבחינת ממשלתו לא השתנה כלום. אותה ראוותנות, אותה התחמקות מאחריות, אותו חוסר רגישות חברתי. המהפך של 77 החזיר אולי מעט מהכבוד האבוד, אבל לא את החברים שנפלו, לא את הביטחון של מנהיגים בפוטנציה שלמדו לשתוק ולא את היכולת להפנים באומץ את לקחי העבר ולהמשיך קדימה. חלק גדול מהזהות הקולקטיבית הישראלית נשאר תקוע באוקטובר 73, אבל הנה עובדה שעדיין קוראים לבתי ספר על שם גולדה.

העל-מה והמוות

מלחמות הן חלק בלתי נפרד מהחיים במזרח התיכון. כשהן לא כאן הן מעבר לגבול, וגם אז, הנה אנחנו שוב עומדים בתור למסכות אב"כ. יום כיפור. ברחובות השוממים שמול המרפסת שלי, ילדים נוסעים באופניים. אבל בנפש יהודי פנימה מקנן כרגיל החשש שבכל רגע עלולים לעמוד עלינו לכלותינו. האם אי פעם נלמד את הלקחים הנכונים? נדע להעריך נכונה את שווי חיינו אל מול הסוף המתרגש? במדינת ישראל החילונית, לא כל כך ברור לפעמים על מה ואיך צריך לבקש סליחה, אבל עובדה שהיום הקדוש נכנס לנרטיב הקיומי שלנו מכיוון לא צפוי ומזכיר.