הסוד הכמוס של האנשים הטובים

לפני 2000 שנה בערך חי בארץ הזאת איש אחד ושמו ישוע. הוא היה בן של נגר אלמוני מעיירה קטנטונת (אבל עם נוף מדהים)  בשם נצרת, ושום דבר בסיפור חייו ואפילו בסיפור מותו לא היה יכול לבשר שביום מן הימים הוא יהפוך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה האנושית. אלא אם כן מבינים מה באמת הופך אנשים לדמויות כאלה. 

ישוע מנצרת לא הפך לדמות המרכזית בדת שכשליש מתושבי כדור הארץ מאמינים בה, בזכות הניסים המיוחסים לו, וגם לא בגלל האמונה שהוא קם לתחיה או שהוא נולד מרוח הקודש. כל אלה נעשו חשובים רק בסופו של התהליך. מה שהתחיל את התהליך הזה היה צרוף נסיבות מוזר וגם עוד משהו שאחזור אליו בסוף המאמר. לפני זה צריך להתחיל מההתחלה, או בעצם מסוף ההתחלה.

מה קרה בירושלים, סביב חג הפסח של שנת 33 לספירה?

כדי להבין את הסיפור של ישו והנצרות, ואת מה שבאמת צריך ללמוד ממנו, יש לחזור לאותם ימים שסביב הפסח של שנת 33 לספירה ולארועים סביב משפטו, מותו וקבורתו של ישו. ככל שאנחנו מתקדמים בהבנה ההיסטורית הנכונה של אותם ארועים, כך מתבלטת לגביהם עובדה אחת יותר מהכל והיא שלא היתה שם כמעט דרמה. למעשה אם הכל היה הולך למישרין, לא הייתה שם דרמה בכלל. אלא שמשהו השתבש בנסיון להפוך את מותו של ישו הנוצרי לעוד חיסול של מטרד קטן, מאלה שהיו מפריעים מפעם לפעם לקיומו של השלום הרומאי, ודי היה בשיבוש הקטן הזה כדי להפוך את הקערה על פיה וליצור דרמה גדולה מאוד.

ישו הגיע עם תלמידיו לירושלים בשבוע שלפני חג הפסח. הדעה הרווחת היום בקרב ההיסטוריונים היא שהוא ידע היטב שבסוף אותו שבוע הוא ימות. ישו, כך נראה, החליט להקריב את חייו כדי למנוע מרד ברומאים שלהבנתו היה ממית אסון על היהודים. הלחצים עליו לעמוד בראש מרד כזה הלכו וגברו ככל שהפופולריות שלו והאגדות שנרקמו סביבו תפסו תאוצה. ישו לא רצה בכך לא רק בגלל שהאמין שמרד כזה ייכשל, אלא גם בגלל שהוא לא היה בעל שאיפות פוליטיות. מה שהניע אותו היה שאט נפש מהשחיתות וחוסר המוסריות של ההנהגה הכוהנית בירושלים. ישו האמין שהניצוץ האלוהי שקיים בכל אדם צריך להשאר ברשותו משום שכל בני האדם הם ילדי האלוהים. תפיסה שעמדה בסתירה מוחלטת לתפיסה הכוהנית שעל פיה המאמינים צריכים להפקיד את הניצוץ האלוהי שלהם בידי הכוהנים. ישו לא רצה להיות מלך היהודים אלא להחזיר להם את האמונה בכוחו של האדם הפשוט.

קיפא הכוהן הגדול חשש מאוד מישו ומהאלטרנטיבה האמונית שהציע, אבל הוא פחד אפילו יותר מכך שישו יהפוך לקדוש מעונה. גם קיפא חשש ממרד ברומאים ולהבדיל מישו האמין שמותו של האחרון עלול דווקא לעורר מרד כזה.  מי מהם צדק? המרד פרץ רק כמעט 40 שנה מאוחר יותר ולמותו של ישו לא היה שום קשר אליו. כך שמותו של ישו לא מנע את המרד וגם לא גרם לו. איך הושגה התוצאה הנייטרלית הזאת? בואו נמשיך לחשוף את הסיפור וכך זה יתגלה.

הצלע השלישית בסיפור שלנו הוא פונטיוס פילאטוס, הנציב הרומי. פילאטוס רצה רק דבר אחד והוא הדבר היחיד שהרומאים רצו באותו הזמן. הוא רצה שקט. הוא רצה שהמיסים ימשיכו לזרום לרומא ושיגידו שהוא נציב טוב. לכן התוכנית של פילאטוס היתה לחסל את ישו בשקט באופן שייראה כאילו מישהו מתלמידיו, או אדם אחר אך בכל מקרה יהודי רצח את ישו. באופן כזה, כך קיווה, יעבור כל העניין בשקט, במיוחד כשיתברר שישו אינו אלא בן תמותה רגיל שלא היה מסוגל אפילו למנוע מאחד מבני עמו לרצוח אותו.

אבל התוכנית של פילאטוס השתבשה משום שישו ידע עליה. אולי מישהו סיפר לו ואולי הוא הבין בעצמו מה פילאטוס זומם. ביום חמישי, ערב-ערב הפסח, ישו התכנס עם תלמידיו בגת שמנים אך דאג שאחד מהם – יהודה איש קריות, יצא ויביא אתו חילים רומאיים ואזרחים מתושבי העיר, כדי להסגיר את ישו לכהן הגדול. קיפא נאלץ לקבל את "המתנה" כי הבין שבכך הוא מונע מעצמו מבוכה גדולה, שהרי לא ייתכן שהכהן הגדול לא יגן על יהודי הנמצא בסכנת הוצאה להורג. קיפא, שהיו לו מן הסתם ענינים יותר חשובים לעסוק בהם לפני הפסח, נאלץ לכנס באישון לילה את הסנהדרין בנסיון לזכות את ישו ולשים קץ לכל הפארסה המביכה. הוא ניסה לשכנע את ישו לחזור בו מהתרסתו כלפי הכוהנים ולהתחייב שיתנהג יפה מעתה והלאה אבל ישו סירב.

משפת הדיבור של ישו במעמד הזה, וגם לאחר מכן כשנשפט על ידי פילאטוס, שעתה לא היתה לכהן הגדול כל ברירה אלא להסגיר אותו אליו, ניתן היה להתרשם שישו רואה את עצמו כבן האלוהים וכבעל תכונות אלוהיות בעצמו. כנראה שישו לא האמין בכך באמת אלא רק השתמש בלשון הזאת כדי להתגרות בכהון הגדול ובנציב הרומאי. הוא רצה כאמור, להיות מוצא להורג. העניין הוא שגם עתה, האינטרס של כולם היה שזה יקרה יחסית בשקט ובאופן שלא יעורר מרד של היהודים. התפתח משחק מוחות מורכב שבסופו היה נראה שידו של פילאטוס על העליונה. ישו נצלב במהירות באותו היום ומת על הצלב לפני כניסת החג. הוא נקבר קבורה זמנית במערה ליד מקום הצליבה, ממנה הועברה גופתו למערת הקבורה של משפחתו  במוצאי החג.

זה מה שכנראה ארע וכל הסיפורים הדרמטיים שמוכרים היום סביב סיפור צליבתו של ישו, ובמיוחד סיפור חזרתו הניסית לחיים, מאוחרים במאות שנים לארועים האמיתיים. זה לא צריך להפתיע כאשר אנחנו יודעים כיצד סיפורים כאלה מתפתחים. זו כמובן לא היתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שסיפור בנאלי לכאורה הפך למיתוס.

מאתיים שנה מאוחר יותר, ארמגדון, או כלא מגידו בשבילכם

בקיץ של שנת 2005, ביקש השב"ס מרשות העתיקות לבצע סקר ארכיאולוגי  בשטח שנועד להקמת אגפי כליאה חדשים בכלא מגידו. בחפירות שנעשו במקום נמצא ממצא מדהים – כנסייה מראשית המאה ה-3 לספירה. למעשה, זו הכנסייה העתיקה היותר המוכרת כיום. בריצפת הפסיפס של הכנסייה נמצאה כתובת המוקדשת לקצין בצבא הרומי, גאיאנוס שמו, שתרם חלק מהכספים להקמתה. הממצא הזה מלמד שכמאתיים שנה אחרי צליבתו של ישו, הייתה האמונה בו ובטיבו האלוהי ( כפי שעולה מכתובת אחרת בפסיפס שבה מוזכרת אישה בשם אקפטוס, "אוהבת האל שתרמה את המזבח לאל ישו קריסטוס – כזכרון" ), נפוצה בקרב חיילי הצבא הרומאי. ממצאים שונים שנמצאו ברחבי  האימפריה תומכים גם הם בעובדה זו. על פי האמונה הפגאנית הרומית, האלאה אחרי המוות הינה זכות שהייתה שמורה אך ורק לקיסרים, ולכן לא קשה להבין איזה סיכון לקחו אותם חיילים באמונתם בישו. סביר מאוד להניח שאילו הדבר היה מתגלה, הם היו מוקעים ככופרים ומצאים להורג. אלא שעד להפיכת הנצרות לדת הרשמית של רומא בידי הקיסר קונסטנטין, בשנת 313 לספירה, הייתה הפופולריות של הנצרות בקרב חיילי הצבא לכח שלא היה ניתן להתנגד לו, וסביר להניח שהיה לכך חלק חשוב בהחלטתו של קונסטנטין לנצר את רומא.

מה בעצם קרה פה? כנראה שחיילים רומאיים שהיו נוכחים במעמד משפטו של ישו, הבינו את דבריו הפרובוקטיביים באותו המעמד, כאישור לאמונתו של ישו בתחית המתים  והתחילו להפיץ את הבשורה. לפני המאה הראשונה לפני הספירה, היה הרעיון של תחית המתים בלתי מוכר בקרב הרומאים הפגניים, אלא שלאט לאט הוא החל לחלחל לאמונה הרומית, בהשפעת דתות אחרות ובינהן היהדות.  אין זה פלא שלחיילים הנמצאים בסכנת מוות הייתה משיכה גדולה לרעיון. האומנה בישו ובנצרות, הייתה מסגרת נוחה לכלול בתוכה את האמונה בתחיית המתים, במיוחד ככל שהלכה והתגבשה האמונה בתחייה הממשית של ישו. יוצא איפה שסדרה של אי הבנות סביב נסיבות משפטו, מותו וקבורתו מחדש של ישו, הם שהציתו את התהליך שהביא להפיכתה של הנצרות לדת חדשה וכה חזקה. אבל האם באמת זהו כל הסיפור?

הסוד הכמוס של האנשים הטובים

אז מה היה לנו שם? איש צנוע אחד, בן של נגר מנצרת, תקופה אפלה המאופיינת בשחיתות מוסרית ותחילת תסיסה לקראת מרד ביהודה, חיילים רומיים שרוצים להאמין בתחיית המתים, ושלום רומאי אחד שעומד למבחן. אם תוכניתו המקורית של פילאטוס הייתה יוצאת לפועל, ישו היה נרצח בגת שמנים, תלמידיו או יהודים אחרים היו מואשמים ברצח והכל היה נגמר בשקט. תחת זאת קיבלנו סיפור על צליבה, חזרה לחיים, האשמה קולקטיבית של היהודים בנסיון להרוג את המשיח ואלפיים שנה של אנטישמיות. אבל בתוך כל הפיאסקו הזה מסתתר גם משהו מופלא. משהו שהוא ההסבר האמיתי לאופן שבו הפך ישוע מנצרת למרכז אמונתם של כמעט שליש מבני האדם החיים כיום. המשהו הזה הוא הסוד הכמוס של האנשים הטובים

אחד הסיפורים הכי יפים בברית החדשה מספר שישו ראה יום אחד חבורה של גברים שהוציאו אישה נואפת לסקילה. ישו אמר להם, "מי שהוא טהור לבב ולא חטא אף פעם, שיתכבד ויזרוק את האבן הראשונה". כמובן שאף אבן לא נזרקה. הסיפור הזה מדגים עד כמה אנחנו רוצים להיות "בסדר" ומוקעים את זולתינו אם אנחנו חושבים שהוא או היא "לא בסדר", כאילו שה-"לא בסדר" של הזולת מזהם את ה-"בסדר" שלנו. הנצרות לקחה את הרעיון הנכון הזה לשני כיוונים סותרים בבת אחת. הראשון הוא הרעיון שכולנו חוטאים, שהוא בעצם אותו רעיון ישן ושחוק שנמצא בבסיסן של כל הדתות ומנהגי הפולחן השונים שלהן, אבל השני – וזה בעצם עושה את כל ההבדל – הוא הסיבה האמיתית לעשיית טוב. כי מה זה בעצם לעשות משהו טוב? לעשות משהו טוב זה לעשות משהו למען האחר רק משום שהוא ביקש זאת. מעשה טוב אינו "להכריח את הזקנה לחצות את הכביש". מעשה טוב הוא עזרה למי שזקוק לה, בלי תנאים ובלי תרוצים. ישו לא התעמת עם הגברים שהוציאו את אותה אישה מסכנה לסקילה בגלל שהם לא היו "בסדר". למעשה בהתאם לנוהג באותה התקופה הם היו לגמרי "בסדר". ישו התעמת איתם כי זה היה הדבר הטוב לעשות.

כאשר הסיפורים שנרקמים סביב אדם הם כאלה, הוא יזכה להרבה יותר הקשבה ואימפקט מאשר מישהו שהוא רק "בסדר". גם אם ה-"בסדר" הזה הוא פנומנלי על פי כל קנה מידה. יכול להיות אדם ישר כמו סרגל, פטריוט, גיבור חיל, משכמו ומעלה ומה שאתם לא רוצים, אבל בלי שהוא יהיה טוב, הוא יישאר הערת שוליים בהיסטוריה. מזכיר לכם את שאול ודוד? לא סתם נוצרה המסורת שישו הוא מצאצאי דוד המלך. מזכיר לכם כל מני מנהיגים ומנהיגים לכאורה שאתם מכירים מימינו? כמובן שזה כך, זה הרי תמיד היה ותמיד יהיה.

בכל אחד ואחת מאיתנו יש את הטוב הזה ורובינו גם מיישמים אותו, מי יותר ומי פחות. הבעיה היא שזה בהמון מחוות קטנות ובלתי ניכרות לכאורה שהרבה פעמים אנחנו לא מבינים את האפקט המצטבר העצום שלהן.  האתגר הוא לא להכנע לרצון "להיות בסדר", ולא להסתפק בסטטוס קוו של השלום הרומאי ולקבור בשקט ובמהירות את כל מה שמאתגר אותו . זה לא תמיד נחמד ונוח להמנע מכך, אבל זה מה שהופך את אלוהים, יהיה אשר יהיה, לנוכח בחיינו.