נתניהו, ברק והאדם הפשוט

כשצפיתי בתוכנית של אילנה דיין על  הגרעין האיראני, חשבתי לעצמי שאולי אנחנו באמת קטנים עליהם. יכול להיות שאהוד ברק  ובנימין נתניהו רוצים מאיתנו דברים שאנחנו לא יכולים לתת. אבל מנהיגות נבחנת במציאות נתונה וזה כולל את העובדה ש-"זה העם". 

אורי אור אמר פעם על אהוד ברק שבעוד שהישראלי הממוצע מתכנן 10% מהזמן ואז פועל בשאר ה-90%, אצל ברק זה הפוך. הוא מתכנן 90% מהזמן ופועל ב-10% הנותרים. אור אמר את הדברים בהערכה גדולה לברק ומתוך אמונתו שלו שכך נכון לנהוג, אבל מצד שני, כשאורי אור היה צריך להתמודד עם מצב קשה ביותר כמח"ט צעיר בתחילת מלחמת יום הכיפורים תוך הסתמכות על אילתור בלבד משום שפשוט לא הייתה אפשרות אחרת, הוא עמד במשימה בהצלחה שלברק אין מסוגה בכל הרקורד המרשים שלו. הסיבה לכך היא שלמרות כושר התכנון, הראייה האסטרטגית והכושר האינטלקטואלי המרשים של ברק, למפקדים כמו אורי אור יש משהו שלחייל הכי מעוטר בצה"ל לא היה וגם לא יהיה. תקראו לזה כריזמה, תקראו לזה הבנה באנשים, תקראו לזה יכולת לשים את האגו בצד, זה לא משנה. ברק הוא אדם חסר כל יכולות חברתיות ובמצבים מסויימים, לפעמים קריטיים ביותר, זה מה שמכשיל אותו.

וזה גם מה שקרה באותה ישיבה בקיץ של 2010 שבה הפך דיון באחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדות ישראל, לפארסה של חילופי האשמות מביכים. העובדה שרמטכ"ל צה"ל העיז להגיד שהצבא הוא לא קבלן הפיצוצים של הדרג המדיני, וששר הביטחון הטיח כלפיו בחזרה שהמטכ"ל שלו לא היה מנצח במלחמת ששת הימים, היא כשלעצמה הילה לוועדת חקירה, בלי קשר לתוצאות שהיו או לא היו למעמד המביש. אבל במקום שהארוע ייחקר והלקחים ממנו יופקו, מה שקיבלנו זה שנתיים של הדלפות, ספינים, ורעשים אחרים שבטח לא עזרו לישראל לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית.

ברק ונתניהו לא ניסו באותה ישיבה לגנוב מלחמה.  הם בסך הכל ניסו למנוע את ה-"הופתענו" הבא. רוב ההערכות השונות שנוצרו סביב מה שיצא לתקשורת מאותה ישיבה, בהתחלה בהדלפות חשאיות, ואחר כך באמירות מפורשות יותר של מאיר דגן ואחרים, נגועות בפרשנות יתר ובנסיון להסביר אמת פשוטה בהרבה מדי מלל. זה נובע מכך שכמעט כל הישראלים באמת לא מסוגלים לתפוס את הפשטות והישירות של מה שברק ונתניהו ניסו להשיג –  שלשם שינוי נהיה מוכנים וערוכים מראש, גם לאפשרות שייתכן ולא תממש.

מבחינת נתניהו וברק מדובר בתפיסה מגובשת והכרה ברורה שכך יש לפעול. נתניהו, בנאום הפצצה שלו באו"מ כמו גם בהרבה הזדמנוית אחרות, אמר בפרוש שהערכות כזאת פועלת לטובת ישראל גם אם בסופו של דבר לא יהיה צורך לתקוף את איראן. מהבחינה הזאת, כפי שנתניהו מעיד ובצדק, הוא ושר הביטחון שלו רואים את הדברים עין בעין. אלא שבעיניהם של ישראלים רבים, גם בכירים במערכת הביטחון ובעלי אמירה אחרים בנושא, הגישה הזאת נראית זרה ומוזרה. לדידם, היא רק מייצרת מצב שבו ישראל נתפסת כתוקפנית והיא גם עלולה לגרור את איראן למכה מקדימה שעוללה לסבך אותנו במלחמה מיותרת. "אם ניתן למנוע מאיראן להתחמש בנשק גרעיני ללא מלחמה", חושב הישראלי הממוצע, זה שמקדיש רק 10% מהזמן לתכנון, "למה להסתכן בגרימת מלחמה כזאת?".

לכאורה מדובר בוויכוח שולי, במיוחד בהנחה שכולם מסכימים שיש למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני בכל מחיר, גם אם המשמעות היא שאם לא תהיה לה שום ברירה אחרת, על ישראל לתקוף את איראן. אבל למעשה, כאשר מגיע הרגע לקבל החלטות מכריעות, כמו באותה ישיבה גורלית, הוויכוח הזה הופך ללב ליבה של הסוגיה.

זו לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה. דיין וגולדה סירבו לגייס מילואים בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים, דבר שגרר מספר תיאוריות קונספירצה שממש אין בהן צורך כדי להסביר את מה שקרה. מעבר לעובדה שהימים היו ימי ערב בחירות, והדבר האחרון שדיין וגולדה היו צריכים זה גיוס מילואים גדול שיתברר כמיותר, לאמונתם ובהתאם לתפישת הסמוך הפלמ"חניקית שעליה הם חונכו, אין צורך להערך מראש להפתעות כי אנחנו הרי חזקים ו-"יהיה בסדר". העובדה שכל מי שהתנגד לגישה הזאת מודר והושתק מראה עד כמה היה מדובר גם כן בתפיסה מגובשת והכרה שכך יש לפעול, ולא ברשלנות או מקריות. עומדות פה אם כן זו מול זו, שתי תפיסות עולם שמנחות את מקבלי ההחלטות באופן מאוד אישי. הרוב מאמינים בהסתמכות על הערכות אירגונית כללית וכושר אילתור בזמן אמת, בעוד שמעטים, כמו ברק ונתניהו, חושבים שיש להערך באופן קונקרטי למספר גדול יותר של תרחישים. היות ומדובר במשהו שנוגע כאמור לתפיסות עולם ואמונות, האמוציות משחקות תפקיד לא פחות מאשר הרציונל.

בסופו של דבר, כולנו הרי רוצים להמנע מהפתעות בנוסח מלחמת יום כיפור, או אפילו מחוסר ההערכות שהתגלה במלחמת לבנון השנייה. לכן מהבחינה הרציונלית, היבשה, ברק ונתניהו צודקים. אלא שהתנהלותם במקרה הזה, מצטרפת למספר רב של דוגמאות שמהן עולה הרושם כי ראש הממשלה ושר הביטחון שלנו אינם מבינים את תפקידם ומעמדם במשטר דמוקרטי ובמציאות של תקשורת פתוחה. כשמגיע המן להפעיל ולהניע "אנשים רגילים", משהו תמיד משתבש אצל שני יוצאי סיירת מטכ"ל האלה. צה"ל צריך כמובן להיות מסוגל לפעול במהירות בדרכים שונות המתאימות למגוון רחב של תרחישים, אבל במציאות שבה כל ארוע יכול להתדרדר במהירות למלחמה כוללת שיש לה השפעה מידית על חיי כל האזרחים, כולנו, מהרמטכ"ל ועד אחרון האזרחים, צריכים להרגיש שההנגה שלנו משדרת איתנו על אותו הגל. ברק ונתניהו היו – ועודם – צריכים למצוא דרך פחות רועשת ומלאת תעלולים תקשורתיים, להתנהל מול האיום האיראני כמו גם בנושאים אחרים, וחוסר יכולתם לעשות זאת מטיל צל כבד על ערכם כמנהיגים, גם אם אם כל הכוונות שלהם הן  טהורות וטובות.